<h1>ספר הנייר הלכ' מליחה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ושפחה גויה או עבד שמלגו תרנגולת ולא ראה הישראל אם עשה בכלי ראשון הכל אסור, ואם עשה בכלי שני הכל מותר, ואם הדיח בשר ולא ראה הישראל אם הודח פעמים ונתן הבשר בקדירה, או מלח הבשר ולא ידע אם עשה בכלי מנוקב, או הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר וגם הדיח קערות חולבות ולא ידע אם הדיח יחד אם לאו, או כל שאר דברים הדומין זה לזה, כך הדין, אם הגוי אין יודע מנהג הדבר איך עושין הכל אסור דלהקל טורחו עשה באיסור כמו שרגילין לעשות בביתו, ואם [יודע הכשר הדבר ואיך] הדין אז הכל מותר אם הישראל יוצא ונכנס אז ירא פן יבוא דמרתת לעשות באיסור פן יראה הישראל או קטן בר דעת.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, ושמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל, ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שריא רב חנינא קסבר כי אמר שמואל מליח כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו שנמלחה כל כך שפוגם המאכל מחמת רוב המלח עד ששורין אותו במים כעין בשר שלנו שמולחין להצניע, אבל האי כותח דנאכל מחמת מלחו דאינו נמלח רק מעט אינו כרותח, וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה, ואי אית ליה פילי אסור אף בקליפה לא סגי. ובשיעור מליחה נחלקו רש"י ור"ת, שרש"י אומר דבשר שמולחו לקדירה לבו ביום לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו שכבר ראוי לאוכלו בלא שרייה במים, ור"ת אומר שכל מליחות בשר לקדירה צריך למולחו כל כך שלא יהא נאכל מחמת מלחו והוא כרותח שאם היה נותן אותו בקדירה כמו שהוא בלא הדחה שלא יהא ראוי לאוכלו. והביא ראייה לדבריו מדפריש בה"ג שיעור מליחה כשיעור צליה וא"כ יוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צליה, וא"כ מליחות שאנו עושין בכל יום להוציא הדם כדי לבשל בקדירה מיד הוי כרותח דצלי. ונפקא לן [מנחות כ"א ע"א] מבמלח תמלח [ויקרא ב'] שיהא המלח מקלקל הטעם וזהו אינו נאכל מחמת מלחו, [שם] ואמר רבא וכן לקדירה אלמא שכל מליחות שאנו מולחין לקדירה צריך שיהא אינו נאכל מחמת מלחו, וכר"ת קיימא לן דעל מליחה דידן שאנו עושין לקדירה קרוי אין נאכל מחמת מלחו ואות' המליחה הוי כרותח. וגבינה שנגעה באותו בשר הגבינה אסורה אפילו אינה מלוחה, אבל הבשר מותר שהרי לא פלטה הגבינה כלל, ואם איפכא שהגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת דהבשר אין פולט כלל ובולע פליטת הגבינה, ואם שניהם נמלחו ונתונות זה על זה או סמוכין כשיעור מהלך י' פסיעות שניהם אסורים דשניהם פולטים וכל אחד בולע טעם חברו, ולא שייך למימר כבולעו כך פולטו אלא גבי דם. ובשר כשר ובשר נבלה כן הדין, וכן טהור מליח וטמא תפל מותר לפי שאין הטהור מפליט הטמא. ודווקא כשהטמא מליח אז הוי כרותח ואוסר הטהור שאין מלוח ובולע הפליטה שהיא רותחת, אבל בשר טהור שאינו מליח שנפל לתוך חלב שאין מליח או איסור צלול שאין מליח אז הבשר מותר דצונן אינו בולע צונן, כמו ההוא בר גוזלא דנפל כו' דשרי ר' חנינא. ואם הבשר מלוח אז אסור לפי שהוא רותח ובולע הכותח שהוא לח אצלו. ובשר צלי שנפל בחלב או נטף חלב עליו צריך קליפה אפי' שניהם צוננים, ואי אית ביה פילי קאמר רבא כולו אסור בעודו חם. ובשר שלא נמלח רק קצת כגון לצורך צלי, אעפ"י שאין כרותח לאסור בשר במגעו, מ"מ ציר הנוטף על הגבינה אוסר הגבינה שהרי הציר אינו נאכל מחמת מלחו כ"א על ידי טיבול. והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו כ"כ שאינן לחין מבחוץ אפי' נוגעין זה לזה אין אוסרין דאין בהן לחלוחית ואינם אוסרים זה עם זה כ"א כשהם לחין מחמת המלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבא ההדחה מסירה הלחלוחית ורתיחת המלח. הנה פירשתי דין של בשר כשרה שנגעה אל הנבלה או לגבינה או נפל לחלב והאחד מלוח או שניהם מלוחים, אבל אם נתבשלו או נצלו כל אחד לבדו יש להם דין אחר. פרק כיצד צולין [ע"ו ע"א] פליגי רב ושמואל לרב עילאה גבר לשמואל תתאה גבר, והלכה כשמואל דתניא כוותיה. וא"כ אם בשר נבילה צונן מונח על גבי בשר כשירה חמה אפילו חי ואי' מלוח הבשר נאסרת לפי שחום התחתון מפליט העליון, דדווקא מלח אין מפליט בטהור מלוח אבל בשר חם מפליט ומזיע וכ"ש אם הנבילה רותחת מלמטה והשחוטה עליה צוננת [דנאסרה דתתאה גבר, ואם למטה הצוננת] בין נבילה בין שחוטה ועליה אותה שהיא חמה ורותחת אז השחוטה כשירה [מותרת] דאין התחתונה הצוננת מבליע מחמת חום שעליו, ומ"מ קליפה מיהא בעי דאדמיקר ליה בלע פורתא. ומלח שנתנוהו בקערה יבישה שהיה בה בשר ונותנין מאותו מלח בתבשיל של חלב או איפכא מותר דמלח אינו מפליט מה שבלע בדבר שאין אוכל, והיכא דשריא כמכא בקערה של בשר קערה שריא בהדחה אעפ"י שהוא מליח קצת מחמת מולחו הוא דהמלח אין מפליט בדבר שאינו אוכל. ומכתשת של גוים מורטיי"ר בלע"ז צריכים הגעלה שפעמים שופכין בו שומן רותח עם שומין או פלפלין, ואפילו שהיא של אבן צריך הגעלה דאמרינן בתוספתא [קרבנות פ"י ה"ו] כלי אבנים אין צריך מריקה ושטיפה רק הדחה ר"ל הגעלה. ולגבי מליחה דצלי נחלקו עליו גדולי הדור דיש אומרים דאין צריך מליחה לבשר שרוצה לצלותה וכן לאוכלה חיה ואו' ראיה מהא דאמ' [כריתות כ"א ע"ב] דם האברים שלא פירש מותר, וכמה ראיות, ומסקנא דמילתא הכי קי"ל דלקדירה צריך למלוח הבשר כל כך שאם היו נותנין בקדירה עם המלח שעליו או אם היו צולין אותו שלא היה נופל המלח מאליו, ורוטב התבשיל לא היה נאכל מחמת מלחו. ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ומדיחו כמו שנפרש במקומו בע"ה, ומניחו על דף מוטה שיעור צלייתו ובעוף שיעור צליית הכבד כדפי' בה"ג. ולצלי אם נותנו על גבי גחלים צריך שימלחנו היטב, או אם יצלנו בשפוד ימלחנו היטב אז אין צריך להניחו שיעור צלי כמו לקדירה ומיד יתננו על גבי האש דמידב דייב דמה ויניחנו לצלותו היטב. ויזהר שלא יחתכנו בסכין טרם גמר אפייתו שהוא טרוד לפלוט כי יאסור הסכין מן הציר הנפלט. וכן לא יתננו ע"ג כלי כשר אם לא נצלו כל צרכו כי הציר היוצא ממנו יאסרנו, אמנם השפוד אין נאסר, וככר שחתך עליו אותו בשר, הככר אסור והבשר מותר, דרבא הווה אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, וקיימא לן כרבא. ויזהר מלתת תחתיה בי דוגי ליקפרייא"ה בלע"ז כדפי' לעיל דאמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי לקבל שומן הנוטף מבשר שנצלה אצל האור עד שתעלה תמרתו של עשן ריח בגמר צלייתו ואין בו עוד דם. אמנם בה"ג כתבו בו שיעור בצלייה דמייתי תרי גללי דמלחא ונותנין אותו בכלי ושואב הדם והשומן צף. ואנן דלא בקיאין בשיעור תרי גללי דמלחא אסור ליתן כלי לקבל השמנונית מתחת בשר שלא נמלחה ושהה שיעור מליחה והדחה וכ"ש ליתנם בקדירה שרגילין לטגן עופות או לצלותן לעשות מהם ציביי"א בלע"ז אסור לצלות עד שימלחנו וישהו כשעור ויודחו.
<h2>דף קיב:</h2>
ודגים שצלאן עם בשר בשפוד אפילו אם דג למטה ובשר למעלה אין צריך אלא קליפה ואותה קליפה עצמה אינה אסורה משום דם אלא משום דקשה לדבר אחר כדאמ' [פסחים ע"ו ע"ב] ההיא בינותא דאטווי בהדי בשרא אסור' רבא למיכליה בכותחא, רב אשי אמר אפילו במלח נמי לא משום דקשה לדבר אחר. ואעפי"כ שמעתי שראה רבינו ברוך ב"ר מאיר אבי ר"ת שהיו טחין הדגין בסולת והיו מטגנין אותם בשומן של בשר ולא חיישינן לריחא ודבר אחר. ודגים ועופות שמלחן זה עם זה רש"י אומר דהדגים לבדם אסורין, ורשב"ם נכדו אוסר גם את העופות לפי שהדגים נעשים חתיכות נבילה וחוזרים ואוסרים העופות מן הציר היוצא מהם א"נ שהדם חוזר ונבלע בהם אחר שבלעו כל פליטת העופות ושוב אין נפלט מן הדם לגמרי. ואעפ"י שנוכל לדחות ראיותיו מנהג כן שאוסרים העופות והדגים. לשון השר משנ"ץ פרק כל הבשר.
רב מרי בר רחל מלחו ליה בשר נבילה בהדי שחוטה אסרי' רבא דקי"ל מהטמאים לאסור ציר ורוטב וקיפה שלהן של שרצים, דמטעם מליח כרותח לא, דה"מ דמן אבל צירן ורוטבן נפקא לן מהטמאים, וקיימא לן הלכתא דצירן ורוטבן והדומין להן אסורין מדאורייתא וכן כל לחלוחית היוצא מן הטמא. הילכך אם בשר שחוטה נמלח עם בשר נבילה השחוטה נאסרה מן התורה דציר ולחלוחית של בשר הוי דאורייתא ואם יש ספק לחומרא. אבל ציר דגים אינם אלא מדרבנן ואזלינן לקולא, והראנ"ש ומקרייא"ש בלעז וכיוצא בהן שמוכרין הגוים מלוחין הוי ספיקא דרבנן ולקולא ומותרין אם לא ידוע לנו שנמלחו עם דג טמא.
<h2>דף קיג.</h2>
סדר מליחה לקדירה. אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מדיחו במים תחילה, או שורהו במים מפני דם הקרוש על החתיכות, ומולחו יפה יפה [והופכו] וחוזר ומולחו, ומדיחו ב' פעמים הראשונה להסיר המלח הבלוע מן הדם והשני להעביר המים הנאסרים מהמלח על הבשר ויתן המים תחילה בסף ואם נתן הבשר בכלי תחילה אין לחוש, ועוף או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ, ובמתני' תנא מדיחו ומולחו יפה יפה היינו מדיח במים ב' פעמים וימלח בסל או בכלי מנוקב או ע"ג דף חלק כדי שיזוב הדם כשיפלוט ולא יוכל להתערב. ואם מלח בשאין מנוקב הכל אסור בין הבשר בין הכלי לפי שהדם נבלע בכלי וחוזר ונבלע בבשר, כי ההיא פינכא [קי"א ע"ב] דהואי בי ר' אמי דמלחו ביה בשר ותברוה. ואפי' לא שהתה הבשר בכלי שאין מנוקב רק מעט שנראה בקערה קצת לחלוחית דם הכל אסור. ומעשה בא לפני ר"ת בתרנגולת שנמלחה בכלי שאין מנוקב ולא שהתה שם משהו שלא פלטה עדיין בכלי כלום, ואסר ר"ת מפני שחוזרת ונבלעת דם שפלטה ואין מלח [מפליט] רק דם שבתוכו ולא דם הנבלע בה ולכך אין לה תקנה לחזור ולמלוח ולכך אסר כולה, והרבה גדולים נחלקו עליו ולא אסרו רק כדי קליפה. ואם נמלחו ב' חתיכות זו על גב זו בכלי שאין מנוקב אין אסור רק התחתונה, אבל אם שהה שיעור מליחה קודם שהושם בכלי שאין מנוקב מותר. וכן עשה מעשה רש"י ורבי' שמעיה בבשר שנמלחה בכלי מנוקב ושהתה שיעור מליחה ואחר נתנוה בכלי שאין מנוקב ושהתה שם עד שהיה בה רבוי מוחל וציר, והורו הגאונים שמותר הכל לפי שהציר הנפלט אינו אלא מוחל בעלמא וכששהתה שיעור מליחה פלטה כל דם שבה, ור"י אומר אם שהתה בציר יום או לילה דאסורה דשרייתא מבלעה ליה, אמנם כתב ר"י ב"ר אברהם כי עובדא דרש"י ורבי' שמעיה היה בדשהה לילה אחד ונמצא כל הכלי מלא ציר ואעפ"כ התיר רבינו. והעולם נוהגים עכשיו כשמולחין בשר הרבה בחורף ונותנין דפין על גבי הגיגית וכשהוציאו המדה מהבשר ומולחין אותה שם כדי שיזוב הדם דרך העצים ולא יגע בבשר ושוהה שם שיעור מליחה, ואחר מוציאין הציר כולו ומדיחין הגיגית ונותנין שם הנתחים מהבשר ומולחין אותן להתקיים לחורף, ואחר כשמוציאין אותה להתעשן נמצא בגיגית ריבוי מוחל וציר ואין לנו כח לאסור מאחר ששהה שיעור צלי מותר דכל הדם פלט מתחילה. אמנם רבי' אומר כי נכון להזהר בזה כי הדם הנצרר במלח הנאסר נמחה בציר, וירא שמים ימלחנה בתחילה על גבי כלי מנוקב וישהנה שיעור צלייה וידיחנו ב' פעמים ואחר ימלחנה להתקיים. עכ"ל ר"י. והילך ספר התרומה. רב ששת מלח גרמא גרמא פירוש כל חתיכה רחוקה מחבירתה ופריך תרתי יחד מ"ט לא משום דפריש דמא מהאי ובלע האי, חדא נמי דילמא פריש מהאי גיסא ובלע מהאי גיסא, אלא לא שנא והכל מותר ואפילו הרבה יחד או משום דדמא משרק שריק או משום דכבולעו כך פולטו. והשתא הנה מנהג ורגילות שפעמים שמולחין חתיכות בשר של ארבע וחמש פרות ואף אחר דחתיכה ראשונה שהתה שיעור צלייה אע"ג דהשתא כשמולחין האחרות גמרה הראשונה שיעור פליטה אין לחוש כיון שטרודה עדיין לפלוט מעצמה גם כן טרודה לפלוט מה שבלעה מאחרות, ועוד דכל זמן עד יום או יומים שפולטת הציר אינה בולעת דם ואם בולעת כך פולטו ומותר. וכן פי' השר דשאנ"ץ והר"ר יוסף בר' יצחק. ור"ת התיר בשר שנמלחה ושהתה יום [אחד שלם] ואחר שמו עליה בשר שלא נמלחה עכשיו ועכשיו מלחוה ונתנוה על האחרת שכבר גמרה כל פליטתה. אמנם ר"י הזקן היה מונע לבני ביתו מלעשות כן, לשון השר. והשתא אם בשר שנמלח עכשיו נתן עם בשר שלא נמלח כלל אותו שלא נמלח ימלחנו ומותר דכמו שפולט דם דמעצמו פולט דם הבא לו ממקום אחר לס"ה, והיכא שמלח בשר על גבי עצים או דפים הנתונים על שולי הגיגית והציר נופל בגיגית עם המים הנשארים משרי' הבשר ופעמים שנופל שם חתיכה אחת תוך הציר מה שהוא בתוך הציר אסור, ואפי' לית ליה פילי דכבוש הרי הוא כמבושל ולא סגי בקליפה אלא חותך מה שחוץ לציר ועוד מעט כדי שיעור קליפה. והשאר [מותר דדם הבלוע אין מפעפע למעלה, וגם השמנונית אין מפעפע כאן למעלה דכיון שאין השמנונית] שהוא תוך הציר אין אוסר רק מחמת איסור הדם הבלוע בו לא יהא חמור מן העיקר דהא דק"ל דשומן מפעפע היינו היכא [שהשומן אסור מעצמו]. והיכא שמלחו בשר ושהה שיעור מליחה ואותו מלח בלוע מדם ושוהה שם הרבה אין אוסר הבשר דלהוו כחתיכה דאיסורא, משום דכיון דדם הנבלע במלח אין אוסר דדם אין מפעפע אין כח ביד המלח הנאסר מכח דם לאסור מקום שדבר האסור אין יכול לילך ולהתפשט. וכן כל מקום שהצריכו קליפה אין אותה קליפה אוסרת עוד קליפה אחרת הסמוך לה מטעם דפי'. והיכא דנפל אותו המלח בקדירה צריך ס' מן המלח כמו אם היה כולו דם, ואעפ"י שהמלח נותן טעם בתבשיל אין אלא כמו דם עצמו ולא יהא טפל חמור מן העיקר. לשון השר ורבינו ברוך ז"ל.
ושפחה גויה או עבד שמלגו תרנגולת ולא ראה הישראל אם עשה בכלי ראשון הכל אסור, ואם עשה בכלי שני הכל מותר, ואם הדיח בשר ולא ראה הישראל אם הודח פעמים ונתן הבשר בקדירה, או מלח הבשר ולא ידע אם עשה בכלי מנוקב, או הדיחו קערות שנשתמשו בהן בשר וגם הדיח קערות חולבות ולא ידע אם הדיח יחד אם לאו, או כל שאר דברים הדומין זה לזה, כך הדין, אם הגוי אין יודע מנהג הדבר איך עושין הכל אסור דלהקל טורחו עשה באיסור כמו שרגילין לעשות בביתו, ואם [יודע הכשר הדבר ואיך] הדין אז הכל מותר אם הישראל יוצא ונכנס אז ירא פן יבוא דמרתת לעשות באיסור פן יראה הישראל או קטן בר דעת.
אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא בכרכשא היינו טבחיא"ה, מעיא היינו קיבה שקורין קאיי"ל, הדורא דכנתא היינו דקין שמחוברין בעוגל שקורין בוייא"ץ, וכנתא היינו אנטרויי"ל והוא שומן בשר שאותן הדקין סובבין אותו. ופר"ת דווקא הדקין אין צריך מליחה, אבל הכנתא גופה יש בו דם וצריך למולחו ולהסיר קרום אחד דק שעליו שהוא שוכב אצל הכליות, והכי איתא בה"ג וז"ל כנתא גופה אסורה משום סורייקי קטיני ויינ"ש בלעז דדמא אית ביה, ואע"ג דחתכיה פורתא פורתא אי לא מלחיה אסיר ל"ש דתורא ול"ש דכל קניינא. והשתא הדקין שהם כעוגל והכרכשא והקיבה והמסס פאנשיי"ל בלעז ובית הכוסות טריפ"א בלעז אע"ג דאין בהם דם אין טוב לכתחילה למלחם בקערה ולא לתתם בקדירה קודם מליחה לפי שאין יכולים לנקותם מכל השומן שלא ישאר קצת והוא צריך מליחה, ואעפ"י שאין דם בכל אילו אין לאוסרם למלוח עם שאר בשר שיש בהן דם. וכן הוא מנהג למלחן יחד דדמא משרק שריק [ונפיל] כיון שאין יכול הדם ליכנס בקל, דדווקא דגים דרפו קרמייהו אם מלחן עם בשר אסורים אבל בני מעיים לא בלעי כ"כ בקל. עכ"ל רבינו ברוך והשר.
